<h1>פסקי או"ז — ב"מ</h1>
<h2>דף ג:</h2>
משיכה קונה בישראל מן התורה לריש לקיש, ולרבי יוחנן בגוי. והיכא דאין לו מה למשוך מעות קונות. הילכך ישראל שיש לו בהמה מבכרת, מותר לו לישראל לקבל מעות מן הגוי ולמכור לו העובר אע"ג דלא משך הגוי, ולהפקיעו מבכורה, וחוזר וקונהו מן הגוי לאחר שיוולד. ומשיכת האם אינה מועלת לעובר אלא בכפותה. פסק רבינו תם זצ"ל, המשכיר סופר כיון שמשך הקולמוס אינו יכול לחזור בו. ור"י זצ"ל אומר דיכול לחזור בו, ולא מהניא משיכת הקולמוס אלא לענין שיוכל לעכבו עד שיכתוב לו. ונדחת ראיתו.
<h2>דף יג:</h2>
משיכה קונה בישראל מן התורה לריש לקיש, ולרבי יוחנן בגוי. והיכא דאין לו מה למשוך מעות קונות. הילכך ישראל שיש לו בהמה מבכרת, מותר לו לישראל לקבל מעות מן הגוי ולמכור לו העובר אע"ג דלא משך הגוי, ולהפקיעו מבכורה, וחוזר וקונהו מן הגוי לאחר שיוולד. ומשיכת האם אינה מועלת לעובר אלא בכפותה. פסק רבינו תם זצ"ל, המשכיר סופר כיון שמשך הקולמוס אינו יכול לחזור בו. ור"י זצ"ל אומר דיכול לחזור בו, ולא מהניא משיכת הקולמוס אלא לענין שיוכל לעכבו עד שיכתוב לו. ונדחת ראיתו.
מטלטלין קונין את המטבע, והמטבע אינו קונה את המטלטלין. ואכל הני דמתניתין קאי דגבי מטלטלין הוו טיבעא. זה הכלל כל המטלטלין קונין זה את זה. פסק רבינו תם זצ"ל כרבי יוחנן דאמר דבר תורה מעות קונות. ואוקמוה רבנן ברשותיה דמוכר, דאי אייקור מצי הדר ביה, כי היכי דליטרח ויציל אם תפול דליקה. וכל כמה דלא משיך לוקח לזביניה ואיתניס למוכר איתניס. ואם היתה (עליהו) [עליתו] של (מוכר) [לוקח] מושכרת (ביד לוקח) [למוכר] אין הלוקח יכול לחזור בו ואי איתניסו איתניסו ללוקח. מלשון רבינו שלמה זצ"ל [משמע] דמה שהלוקח יכול לחזור בו קודם משיכה, דוקא קודם שנשרפו כשיראה דליקה יחזור בו, אבל לאחר שנשרפו אינו יכול לחזור בו. ור"ת זצ"ל פירש דאפילו אחר שנשרפו יכול לחזור בו. ואפילו מי שפרע ליכא, כיון שמפסיד הכל.
הנושא ונותן (בדמים) [בדברים] ונתרצו במקח, או האומר לחבירו "מתנה מועטת אני נותן לך", דסמכה דעתיה דמקבל אדיבוריה, אסור לחזור בו. אבל מתנה מרובה דלא סמכא דעתיה דמקבל דליקיימיה לדיבוריה, מותר לחזור בו. ואם אמר לו "בדעת גמורה אני אומר לך" אין לו לחזור בו.
<h2>דף טז:</h2>
נכסי צאן ברזל ששם לו הנותן למקבל, שאם מתו הוי הפסד דמקבל, אע"ג דהנותן קביל עליה אונסא וזולא, אפילו הכי אסור משום ריבית.
<h2>דף כט:</h2>
היה בטל מסלע לא יאמר לו תן לי סלע סתם, אלא שמין כמה אדם רוצה ליטול ולפחות משכרו ממלאכה כבידה כזו שהוא עסוק בה ולעסוק במלאכה קלה כזו. ואם נוח לו לטרוח יותר ולהרבות שכר, אם יש שם בית דין יתנה בפניהם. וכמו שיתנו הבית דין עמו ויפסקו עמו כך יקבל שכר. ואם אין שם בית דין שלו קודם.
<h2>דף לו.</h2>
[ב"מ פ"א ע"ב] ההוא גברא דאוגר ליה חמרא לחבריה אמר ליה לא תיזיל באורחא דנהר פקוד דאיכא מיא זיל באורחא דנרש דליכא מיא. אזל באורחא דנהר פקוד ומית חמרא. אתא לקמיה דרבא אמר אין באורחא דנהר פקוד אזלי מיהו לא הוו מיא. אמר אביי מה לי לשקר במקום עדים לא אמרינן דאנן סהדי שאין אותו דרך בלא מים. כך פירש רש"י זצ"ל. ורבינו חננאל זצ"ל פירש, דווקא דאמרי עדים שיש שם מים.
<h2>דף נב.</h2>
בעל חוב גובה את השבח מן הלוקח. וממקבל מתנה לא טריף שבח דאתי מחמת הוצאה. אבל שבח דאתי ממילא טריף. היכא דמסיק ביה בעל חוב במוכר שיעור ארעא ושבחה, ולית ליה ללוקח זוזי לסלוקי לבעל חוב, אי נמי אית ליה זוזי ללוקח והויא ההיא ארעא אפותיקי לבעל חוב, דינא הוא דטריף בעל חוב להאי ארעא כולה, והדר לוקח בדמי כוליה עליה דמוכר. והיכא דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא, ולא שויה ניהליה אופטיקי, לית ליה לבעל חוב למיגבי מההיא ארעא אלא שיעור זוזי ושארא הוי ללוקח. ואי לא חזיא ללוקח כגון שאילו יחלק אין שמו עליו, מעלין אותה בדמים. והיכא דשויה ניהליה אופטיקי ולא מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, שקיל בעל חוב כולה ארעא, ושבחא דילה שיימינן לה אי הוי יתר על היציאה שקיל לוקח הוצאה מיניה דבעל חוב, ומותר השבח שקיל מיניה דמוכר. ואם היציאה יתירה על השבח, שקיל יציאה שיעור שבח מבעל חוב והשאר מפסיד. בעל חוב גובה מפירות העומדים ליבצר ולהינטל על הכתף. ואין בעל חוב גובה אלא חצי שבח.
